כיתה א בתקופת קורונה.

הבן שלי עולה לכיתה א'. מסיים גן חובה בגן שבו היה מגיל שנתיים. 4 שנים מסיים בגן פרטי
מהמם!! כל שנה מהשנים שהיינו בגן הזה, "גן החברים", השתתפנו במסיבת סיום של הגן,
תמיד היה קטע מיוחד לסיום של הבוגרים, שתמיד היה כל כך מרגש!!
והנה הגיע תורנו! אבל… קורונה.. אין מסיבות סיום, בכלל הורים כבר לא נכנסים לגן, נפרדים
בשער.. ובטח שלא ייכנסו לגן להינות עם הילדים במסיבת סיום, להשתתף בטכס סיום כמו
בכל שנה, שבו ההורים מקריאים דברי הוקרה לכל אחד מחברי הצוות המדהימים ומפנקים
במתנה מתוך הלב, על הלב הגדול שלהם!
כל זה לא יהיה השנה!
ואיפה ההתרגשות לקראת כיתה א', בזמנים אחרים כבר הייתי רצה לקנות כל מה שצריך,
מתרגשת ומכניסה את הבן שלי להתרגשות הזו של – וואוווו עולים לכיתה א'!!! ועכשיו- הכל
לא ידוע, לא ברור, לא בטוח. כלום לא בטוח. מדי פעם מזכירה לו… כיתה א' עוד מעט… אבל
מרוב הלא ידוע, לא מספיק אומרת, לא מספיק מתרגשת.
לא ידוע אם בית הספר ייפתח, לא ייפתח, מי מהילדים החברים מהגן שנרשמו יחד איתנו
לאותו בית הספר, אכן יהיו ביחד עם הילד שלי, כי חלק מהאמהות שוקלות ברצינות חינוך
בייתי לאור המצב. ואני, אני אם חד הורית, חייבת לעבוד, אחרת גם הייתי מחפשת
אלטרנטיבה לבית הספר של היום, שגם ככה זו נהייתה מסגרת לא מלהיבה במיוחד ,
ובנוסף, עם הקורונה עכשיו, אין לדעת מה יהיה.
קפסולות, לא קפסולות, שבוע שלם בבית ספר, שבוע חלקי בבית ספר, סגר, לא סגר. לא
כיף! אז מה נשאר לנו? לאהוב, לחבק, להזכיר שהקורונה פה בשביל שמשהו ישתנה בחיים
שלנו. כן, גם לבן שלי מזכירה ומסבירה את זה. הקורונה רוצה שנשתנה, שיותר נחשוב על
האחר ונרצה לשמור גם עליו, לא כמו שהתרגלנו, לא כמו שהטבע שלנו מושך אותנו –
לחשוב רק על עצמינו.
הקורונה הגיעה אלינו בעיקר בשביל זה כנראה. כדי שנרצה לשנות את עצמנו, שנרצה
שלכולם יהיה פה טוב, שנבין שרק אז גם לנו יהיה פה טוב. אז זה גם קשה, לא נעים, סגר,
בלי חברים, אבל זה מכריח אותנו יותר לחשוב על החברים, יותר להרגיש אותם בלבבות
שלנו, יותר מאשר כשנפגשים! וזה תחילת השינוי – שיקח מפה את הקורונה 