פיקניק – בוטרו מאה 20

שעמום

שיעמום הוא מצב של אפטיה סוג של ניתוק, בריחה מהחיים. החל מהמאה ה 20, בעיה זו מאפיינת אחוזים גבוהים באוכלוסיה. ילדים, סטודנטים באוניברסיטה, ואחרים – יאוש מהסיכוי למצוא עניין בעבודה במשפחה ובחיים. רבים מהם יאמרו לך בערך כך: יש לי הכל! בית יפה, עבודה טובה, משפחה חמה ובכל זאת אני מרגיש ריקנות בתוכי. אני אדיש למתרחש סביבי. משועמם. 

ניסיתי הכל! הייתי בחו'ל, החלפתי עבודה, אפילו התגרשתי ומצאתי זוגיות חדשה וטובה יותר. אבל הריקנות – נשארת… שום דבר לא "ממלא" אותי. לא נותן סיפוק.   אני לא לחוץ, אני רגוע. רק עייף רוב הזמן. מרגיש מועקה כזאת. הרגשה מאד לא נעימה. שואל את עצמי "מה הטעם בחיים האלה?"  אדם מורכב מגוף פיזיולוגי, ורגשות. וצורך נוסף שפחות ברור לנו: צורך במשמעות. הרגשת השעמום מרמזת שחסרה משמעות בחיים. אצל חלק מאיתנו זה מתבטא כזלזול באנשים אחרים, או בעצמם! אלה אנשים שאינם שמחים, לא מרגישים אושר או סיפוק מחייהם. הם חווים סבל מתמשך ו"בורחים" אל מצב אפאטי של הסתגרות ושעמום.

קשה להלחם בשעמום ואדישות .  אנשים חושבים שאין לבעיה הזאת פתרון. כי בשביל פתרון צריך להשקיע מאמצים, להתחייב. אך האדם לא רוצה להתאמץ. לא רוצה לחשוב אפילו. כן. כך אנחנו בנויים. לא נזיז אצבע אם זה לא הכרחי או משתלם לנו באופן כלשהו. כך בנה אותנו הטבע… ויש לכך סיבה טובה: עלינו להגיע למצב שאיננו יכולים לסבול יותר, רק אז נחפש דרך חדשה, נחפש דרך לצאת

המשועממים והאדישים – מרגישים מעין מחיצה מפרידה בינם לבין שאר בני האדם.  אילו היו נכנסים לקבוצה שמחייבת אותם לפעול – היו יוצאים מהמצב!  כי זהו חוק טבע: אדם לא יכול להוציא את עצמו ממצבו הרע. אבל אדם אחר – יכול לעשות זאת עבורו. זהו חוק טבע מאד קשיח.

ונחזור לבוטרו:  כבר אמרנו שאמנים הם בסך הכל אנשים קצת יותר רגישים מאנשים רגילים, מסיבה זו, הם מבחינים בתופעות ושינויים העומדים להתרחש בשלב הבא של התפתחות האדם – לפני כולם!  בוטרו, מעמיד בפנינו מראה ושואל האם זה אתה???  אתה לא לבד! זהו תהליך כלל אנושי. הדרך לצאת ממנו היא לעזור זה לזה להתחבר יחד כך שאתה תציל אותי – ואני אציל אותך. זהו הפתרון הטבעי. אין אחר! אנחנו יכולים להתקשר זה לזה ולהציל זה את זה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *