חדר עם טפטים של קוסטה ריקה

החדר של קוסטה ריקה משקף את אווירת מרכז אמריקה על השמחה והאושר של האנשים שם. תחשבו טפטים מעוצבים של יערות עד עם המון חיות, חופש, ים. ריח של חיים אחרים. חיים שמתנהלים בקצב אחר לחלוטין מזה שאליו אתם רגילים והכל באווירת תיירות תמידית. כזו שמשדרת ספרדית, שמשדרת את חגיגת החיים עצמם, חיים פשוטים מהיד אל הפה.

בשונה מהחדר הגרמני שמשדר עוצמה והיסטוריה לצד איחוד ושבטיות, עם טפטים בגווני אפור שחור,  החדר של קוסטה ריקה הוא הרבה יותר פשוט, נאיבי ואף ילדותי. כזה שיגרום לכם לרצות לחזור אליו ללא הכבדות של ריהוט עץ מלא, שטיחי קיר מצוירים במלחמות ועוד. למרות שלא רצוי לעשן בחדר תוכלו למצוא בו רום וגם מיץ קוקוס.

חדר אחר שאולי תרצו לבדוק עם חדר זה לא ימצא חן בעיניכם הוא החדר הסיני, מדובר בחדר עם מסורת, חדר כבד ומעוצב בפריטים רבים אך יש משהו במשי ובעוצמה הסינית הפנימית שיגרום ללב שלכם להחסיר פעימה. בכל זאת השילוב של העץ והמשי, של הפשטות והתחכום של הנייר והאבן יקחו אתכם למקומות אחרים. לחוויה מסוג שונה לחלוטין מכל מה שאתם רגילים אליו או שחוויתם בחופשות אחרות.

החדר השלישי שאותו ארצה לציין הוא החדר הגינאי, נכון שמדובר בחדר מאוד פשוט, עם טפט אחד ודל אך אווירת הג’ונגל יחד עם העדר התשתיות, אווירת בעלי החי והשילוב עם הטבע לעומת העדר הנוכחות האנושית מאפשרים את חווית האפשרויות האחרות לגמרי. את אלו שמחוברות במהותן אל טבע הדברים, אל השורש הבראשיתי של היבשת הקדומה.

פיקניק – בוטרו מאה 20

שעמום

שיעמום הוא מצב של אפטיה סוג של ניתוק, בריחה מהחיים. החל מהמאה ה 20, בעיה זו מאפיינת אחוזים גבוהים באוכלוסיה. ילדים, סטודנטים באוניברסיטה, ואחרים – יאוש מהסיכוי למצוא עניין בעבודה במשפחה ובחיים. רבים מהם יאמרו לך בערך כך: יש לי הכל! בית יפה, עבודה טובה, משפחה חמה ובכל זאת אני מרגיש ריקנות בתוכי. אני אדיש למתרחש סביבי. משועמם. 

ניסיתי הכל! הייתי בחו'ל, החלפתי עבודה, אפילו התגרשתי ומצאתי זוגיות חדשה וטובה יותר. אבל הריקנות – נשארת… שום דבר לא "ממלא" אותי. לא נותן סיפוק.   אני לא לחוץ, אני רגוע. רק עייף רוב הזמן. מרגיש מועקה כזאת. הרגשה מאד לא נעימה. שואל את עצמי "מה הטעם בחיים האלה?"  אדם מורכב מגוף פיזיולוגי, ורגשות. וצורך נוסף שפחות ברור לנו: צורך במשמעות. הרגשת השעמום מרמזת שחסרה משמעות בחיים. אצל חלק מאיתנו זה מתבטא כזלזול באנשים אחרים, או בעצמם! אלה אנשים שאינם שמחים, לא מרגישים אושר או סיפוק מחייהם. הם חווים סבל מתמשך ו"בורחים" אל מצב אפאטי של הסתגרות ושעמום.

קשה להלחם בשעמום ואדישות .  אנשים חושבים שאין לבעיה הזאת פתרון. כי בשביל פתרון צריך להשקיע מאמצים, להתחייב. אך האדם לא רוצה להתאמץ. לא רוצה לחשוב אפילו. כן. כך אנחנו בנויים. לא נזיז אצבע אם זה לא הכרחי או משתלם לנו באופן כלשהו. כך בנה אותנו הטבע… ויש לכך סיבה טובה: עלינו להגיע למצב שאיננו יכולים לסבול יותר, רק אז נחפש דרך חדשה, נחפש דרך לצאת

המשועממים והאדישים – מרגישים מעין מחיצה מפרידה בינם לבין שאר בני האדם.  אילו היו נכנסים לקבוצה שמחייבת אותם לפעול – היו יוצאים מהמצב!  כי זהו חוק טבע: אדם לא יכול להוציא את עצמו ממצבו הרע. אבל אדם אחר – יכול לעשות זאת עבורו. זהו חוק טבע מאד קשיח.

ונחזור לבוטרו:  כבר אמרנו שאמנים הם בסך הכל אנשים קצת יותר רגישים מאנשים רגילים, מסיבה זו, הם מבחינים בתופעות ושינויים העומדים להתרחש בשלב הבא של התפתחות האדם – לפני כולם!  בוטרו, מעמיד בפנינו מראה ושואל האם זה אתה???  אתה לא לבד! זהו תהליך כלל אנושי. הדרך לצאת ממנו היא לעזור זה לזה להתחבר יחד כך שאתה תציל אותי – ואני אציל אותך. זהו הפתרון הטבעי. אין אחר! אנחנו יכולים להתקשר זה לזה ולהציל זה את זה

התעללות בזקנים או בפעוטות…

עוד כתבה על התעללות בתינוקות ובפעוטות תמימים. שוב כולנו מזועזעים
ולא מאמינים, אנחנו פשוט בשוק! איך יכול להיות שכל יום בערך צצה פרשת אכזריות חדשה
שחושפת רוע, אלימות ופגיעה בחסרי הישע הרכים שלנו והתופעה רק הולכת ומתרחבת? איך
הגענו למצב כזה ולמה לא נעשה דבר בנידון?

ההורים מצטערים, המצפון אוכל אותם. איך לא שמנו לב, איך לא הקשבנו
לרחשי המצפון? איך טעינו כל כך בענק. הרי כולם המליצו לנו על אותו הגן והגננת
הוותיקה מוערכת מאוד, גם האוכל שם לא רע וסך הכל נראה נחמד וטוב. איך יכול להיות
שזה קרה לנו? שפגעו באוצר הכי יקר שיש? אנשים שקוראים לעצמם "אנשי
חינוך" עם המלצות וניסיון מוציאים מעצמם מפלצת נוראית שכזאת.

לצערנו התופעה נפוצה מדי, לא כל המקרים מדווחים וידועים. האכזריות
נעשתה עניין שבשגרה וילידנו הפקר. על מנת לקבל גישה חופשית לתינוקות ופעוטות חסרי
ישע אין צורך בתעודה כלשהי, השכלה או מבחנים, גם לא בדיקת העבר או האישיות. רק
הבעת רצון והגעה סדירה. וזאת בעיה גדולה.

בעיה נוספת וחמורה עוד יותר שדורשת בדק בית וחשבון נפש מידי, היא
שהורים לא מגדלים את הילדים שלהם. מולידים ואחרי 3-6 חודשים בממוצע, נאלצים לשוב
לעבודה על מנת להמשיך ולכלכל את הבית ואת התינוק הרך מותירים בידיים זרות ולא
בדוקות.

בעידוד מלא מצד המדינה, הכלכלה והחברה, אימהות בוחרות בקריירה, בפרנסה
וביציאה מהבית  על פני הדבר הכי טבעי ובסיסי- גידול הצאצאים שלהן. ישנן
אימהות שחוזרות לעבוד כי אין להן ברירה ואם לא יעשו זאת לא יוכלו לשרוד מבחינה
כלכלית. אך יש שעושות זאת מתוך בחירה ולא אילוץ כי כך נהוג בחברה וכך סיפרו להן
שמצליחים בחיים ומרוויחים כסף, כבוד, השכלה ועוד.

צו השעה קורא להורים שבינינו להתעורר ולבדוק את עצמנו, מה הכי חשוב
לנו בחיים?

במה אנחנו משקיעים יותר ועל חשבון מה זה בא? אפשר להשקיע בעוד מיטות סיעודיות. אבל זה הפתרון?

אילו חוויות, תבניות ודפוסים היינו רוצים להקנות לילידנו ובאיזה עולם
אנחנו רוצים שהם יחיו?

מה עלינו לשנות ומיד כדי שלא יקרו עוד זוועות שכאלו?

הטבע יצר אותנו מושלמים לתפקיד שלנו. כל שעלינו לעשות כדי לחיות
בשלום, בהרמוניה ובאיזון הוא להתחבר אל עצמנו, אל השורשים שלנו ואל צו ליבנו. אל
הילדים שלנו, הם החשובים ביותר. בואו נשמור עליהם ונעניק להם את הטוב ביותר. כשהם
תינוקות ופעוטות הם זקוקים לנו יותר מכל. בואו נגדל אותם באהבה.

הגירה קורעת

"לא רוצה שיגרשו את אבא": קולות ילדי המהגרים שהופרדו מהוריהם בארה"ב. ברקע הביקורת הגוברת נגד מדיניות ממשל טראמפ להפריד משפחות החוצות את גבול מקסיקו ונכנסות למדינה באופן בלתי חוקי, אתר "פרופבליקה" חשף הקלטות מצמררות של המתרחש במתקנים שאליהם נשלחים הילדים." מה קורה לנו?? לאן פונה המנהיגות האנושית בימינו? איבדנו את ה"רגש"?  את היחס?

יש לאנושות את הכוח הזה לפעול נכון ,לראות דברים שנמצאים מחוצה לנו, אך אנו בוחרים שלא להשתמש בו. "קודם הוא תמיד ראה "מה לטובתי", והיה סופג את המציאות ובוחר בצורה סלקטיבית, את מה שלטובתי אני רואה ושומע ומרגיש, ואת מה שלא, היה דוחה. " "למה אנחנו לא רואים מה נעשה עם הילדים של השכנים שלנו, ואת הילדים שלנו אנחנו כן רואים? כי הטבע שלנו מיד מקרב את שלנו, ומרחיק את האחרים. אותו דבר כאן. "

נוכל לשנות זאת רק כשאנחנו נתחיל להתייחס לכל המציאות שמחוצה לנו, כמציאות שלנו, כשנראה אותם כפי שהם בחוץ. כמתחילים לראות חצי מהמציאות הנסתרת ,פתאום מתחילים לגלות דברים שקודם לא ראינו. "עושי השלום שבדורנו, ובכל דור ודור, כלומר, אותם שהכוח בידיהם לעשות שלום בעולם – הרי המה לעולם קרוצים מאותו החומר האנושי שאנו מכנים אותם: "בעלי החורבן", להיותם מבקשי האמת, דהיינו, להשתית העולם על מדת "שלי שלי ושלך שלך"…

כבר אז לפני שנים רבות זיהה בעל הסולם שאמות המידה של החלטות של בני אנוש ומנהיגי העולם היום, מסתמכות על חולשתם של "מתקני העולם" על אף שמבחינתם הן פועלים לטובת עמם והגנה על האינטרסים של המדינה. היום מזכיר לנו הרב לייטמן שבסופו של דבר הם גורמים עוול ונזק אכזרי לאוכלוסיות פגיעות ,מחריפים את המצב בכך שמוסיפים ויוצרים בעיות חדשות על הקיימות , בארצם ובעולם כולו. לכן עלינו ועל מנהיגנו להשתנות ,עלינו  לפעול מתוך המידות האמתיות : חסד, אמת, צדק ושלום – ביחס לפרט ולחברה. רק  אז נוכל לראות את מה שלכאורה מחוצה לנו כשלנו, ונצא ממעגל ההתאכזרות, ותתגלה בנו מידת הרחמים, שתצעיד את האנושות לעולם שכדאי לחיות בו.

בזכות אור החנוכה

חג החנוכה הוא חג האור לכול עם ישראל!

האם היינו צריכים את טרמפ בשביל לשפוך אור על

העובדה שירושלים היא בירת ישראל?

לפי חכמת החיים שהיא חוכמתו של הטבע הכללי

חג החנוכה במקורו הוא חג של חיבור אנושי

שכתוצאה ממנו מאיר אור האושר והאהבה בינינו.

זה מה שמדגיש תמיד מיכאל לייטמן.

בעברו של עמנו עתיק היומין היינו כבר במצב הזה

מתקופת אברהם עד חורבן הבית.

אנחנו לא צריכים "טרמפ" שיקבע עבורנו

מי היא בירת ישראל. בכוח החיבור בינינו

בירתו של עם אינה עיר או מקום אלא

מערכת יחסים אנושית מתוקנת.

אם את הדוגמה הזו נביא  לעולם,

הוא שיישא אותנו על כתפיו לירושלים הבנויה.

תפקיד רציני

יוני תגיד מה השעה אצלך?

שתיים נראה לי. נמנמתי, הערת אותי. לא יודע איך, קראתי בספר, חלמתי משהו.

מה חלמת?

משהו על תפקיד. שאני מחפש כל החיים תפקיד שיתאים לי, שיהיה לי טוב, שיהיה תפור עלי כמו בגדים אופנתיים או טפטים מעוצבים אישית כזה, מכיר?

תתעורר, מה קורה לך בזמן האחרון? איזה תפקיד? לך תעשה חיים וזהו. תיקנה איזה דירה, תשקע במשכנתא ותפסיק לשאול שאלות על מהות החיים ועל תפקידים.

כן, אפשר כך, אבל אפשר גם אחרת. חצי חיים עברו. חוץ ממשכנתא, דירה, וילדים, ועוד קצת עבודה, מה עוד? לעשות וי על עוד נופש? די, נגמר הסוס. אבל משהו לא נותן מנוחה.

כן. זה נכון. יש הכל ואין כלום. ופה ושם כמה ידיעות מבאסות בעיתונים, שגם אותם נמאס לקרוא.

וקולנוע? לא. אין מצב. שעמום.

אז מה אתה רוצה?

תשמע, אני כבר שנה חולם על תפקיד, לא בעבודה, לא בצוות, לא יודע. לחיים חייבת להיות סיבה רצינית, נקובה מראש. לא ניראה לי שבאנו פה ככה סתם להעביר את הזמן.

אתה מדבר על שלמות. כן שלמות. לא יכול להיות אחרת. הכל צריך להוביל לשלמות. אבל לא השלמות שאני מתאר לי, כי מאיפה אני יודע מה זה שלמות אם לא אני יצרתי את התאטרון הזה של החיים?

זה משהו מעלי.

כן, נשמע הגיוני. אבל לך תדע.

תשמע, יש אותך, יש אותי, יש פה עוד אנשים על הכדור הזה. כולם קשורים זה לזה, מושפעים זה מזה. ואני בטוח שיש תכלית חוץ מלהרוג אחד את השני.

וזה בטוח קשור לתפקיד של כל אחד. אם אני הייתי הבימאי, אז שום דבר לא היה קורה סתם, שום פרט לא היה זז ללא תכנון.

לך תדע, חוסר המנוחה שלך מוצדק. זה הגיוני.

והתפקיד שלנו קשור ללהיות אור לגויים. קשור. קשור. אני אומר לך.

מאז שהתחלת ללמוד את חכמת הקבלה נהיית עמוק וחכם, אני מודה.

כן. זה מרחיב את הדעת, נותן ראיה שלמה על תמונה שלמה. מה בא קודם, מה אחר כך, ומהי הדרך אל היעד. כמה פשוט ככה הגיוני. ותאמין לי, זה לכל אחד. כל אחד.

קשר אמיתי

אימא,

כדי לממש את האהבה שלך לילדייך

ולעשות אותם מאושרים

את חייבת להיות מחוברת

לאימהות של החברים שלהם

לשכנות

לשכנים

לבית הספר

לכל הגורמים שמשפיעים על הילדים שלך

ולהיות איתם בידידות

בקשר טוב

בערבות הדדית

באווירה של שולחן עגול

כך אתם תדעו איך באמת לטפל בילדים

ביתי, בני.ברוך תהיה, ברוכה תהיי

בצורה מושלמת

ואחרת זה לא ילך

החברה חייבת להיות עגולה